הרוגי הטרגדיה הנוראה בל"ג בעומר תרע"א במירון
ב-י"ח באייר תרע"א, 15 במאי 1911, התקבצו המונים להילולה השנתית בקברו של הרשב"י במירון. השמחה הייתה גדולה והאווירה הייתה מרוממת. בין החוגגים היו אורחים מקהילות ישראל בעולם. המניין המשוער של החוגגים הגיע לראשונה לכ-10,000 איש. הסופר יהושע בר יוסף מתאר זאת בספרו "עיר קסומה":
"צפת לא ראתה מעודה המון כזה… התלהבות של שמחה אחזה את התושבים. הכל הרגישו כי הנה הגיעה העיר לשיא פריחתה, וכי זכותו של התנא הקדוש עומדת לה גם בעניינים חומריים וצרכי הגוף, כשם שעומדת לה בעניינים רוחניים וצרכי הנפש.
"מתחם הקבר היה מלא וגדוש קהל רב שהצטופף על גג בית הכנסת ונערך לשיאה של ההילולה – רגע ההדלקה. בשעה היעודה, ניגש הרב רפאל דין, שקנה את זכות ההדלקה הראשונה, להדליק את המדורה. ההמון המשולהב התפרץ לרחבה בשירה וריקודים ומספר שניות לאחר מכן, קרס מעקה הגג, שגרם למפולת של אבנים גדולות אשר קברה תחתיה חלק מהחוגגים. כ-100 איש אשר עמדו באותה עת על הגג נפלו מגובה של 8 מטרים לעבר חצר המבנה.
"40 נפגעו. 7 נהרגו מיד והפצועים פונו לבית החולים רוטשילד בצפת, שהיה סגור בגלל העדר תקציב ונפתח במיוחד לקלוט את הנפגעים. תושבים הביאו מבתיהם כלי מיטה ואמצעי חבישה לפצועים. מהדיווחים עולה שהטיפול בבית החולים בצפת נעשה במסירות רבה, אך 4 מהנפגעים נפטרו מאוחר יותר מפצעיהם. לאחר האירוע נסגר שוב ופעל לסירוגין כבית חולים עד הפעלתו בשנת 1918 על-ידי ארגון 'הדסה'. היום משמש כקמפוס המכללה האקדמית צפת".
העיתונות אינה חוסכת תיאורים קשים שהתרחשו לאחר קריסת הגג: "…וכה ניתך ברד של ברזל, אבנים ואנשים על הקהל שעמד למטה בחצר ויעשה בהם שמות. מספרים שאישה אחת נתפוצצה לאיברים-איברים מרוסקים, איש אחד נחלק גופו לשניים, ונחלי דם שטפו בחצר כמים, מספרים שאב אחד עמד עם בנו ובתו למטה והנה הבת מתה מיד, את האב הספיקו בקושי להעלות צפתה, והבן נפצע בכל גופו והוא שוכב בבית החולים בצפת".
עדות יוסף גלילי
וכך מתאר יוסף גלילי את האסון בספרו ´ספר מירון´:
"רק ביום השישי, כ"ד באייר, פורסמו בעיתון פרטים על המאורע, שהיה כרוך באי זהירות.
הקונה את ההדלקה מהחכמים נטל את אבוקת ההדלקה והתחיל והפחיד את האנשים שעמדו מסביבו, למען יתרחקו ממנו ואלה נדחקו זה אל זה, מיראתם פן ישרפו בגדיהם מניצוצות האש.
דחיפת ההמון היתה כל כך גדולה מאחור עד שהמעקה שעליה נשענו האנשים, שהיתה גבוהה שבעה מטר מהחצר ושהיתה רעועה, נהרסה פתאום ואתה גם יסודות הגג.
כמאה אנשים נגררו אחרי האבנים ונתגלגלו אל החצר על ראשי ההמון שעמד שם אף הוא צפוף ודחוק…
בכתבה נמסר כי הבהלה היתה נוראה. כל אחד חיפש אחרי קרובו וכל אשה אחרי בעלה או בנה. כולם חשבו ודימו באותם הרגעים הנוראים כי כל הנופלים והעומדים למטה מצאו את קבריהם מתחת לעיי המפולת, שכן במהומה הרבה שפרצה בקרב הקהל דחק כל איש את רעהו. למרבה המבוכה לא נמצא באותו מעמד אף רופא שיוכל לטפל בנפגעים, ולא היה מי שיגיש עזרה רפואית לפצועים…"
אחד המחזות היותר נוראים
מתחם ההילולה בקבר הרשב"י לא היה ערוך למקרה אסון. המארגנים לא שיערו שאסון כלשהו אפשרי. עם קריסת המבנה, שררו בהלה, בלבול וחוסר אונים. הראשון שהתעשת והחל לארגן את מבצע הטיפול והפינוי היה מושל המחוז, איפנדי אראד. רופא העיר הגיש עזרה ראשונה, אך לא היו ברשותו האמצעים לטפל בפצועים הקשים. מצפת הוזעקו רופאים יהודים וערבים לטפל בנפגעים.
המושל פקד על נגרים מהכפר הערבי מירון להתקין מקרשים אלונקות להובלת הפצועים לצפת המרוחקת שלוש שעות, ושילם מקופת הממשלה לכל אחד מעשרות הסבלים. עוד באותו לילה התקיימו ההלוויות וההרוגים נקברו בבגדיהם סמוך לאתר הרשב"י. "מספרים שהמחזה בעת קבורת הנהרגים היה אחד המחזות היותר נוראים שאפשר לו לאדם לתאר לעצמו".
עיתון 'האור', אחד מעיתוניו של אליעזר בן-יהודה, היה הראשון לדווח על האסון ב-17 במאי 1911, יום לאחר ל"ג בעומר. בהמשך סיקר עיתון זה את האסון בהרחבה.
חסד של אמת
בין שבעת ההרוגים היו גם ארבעה שלא זכו להניח אחריהם זש"ק
הבחור מרדכי איסר ב"ר נתן מילנר מצפת
הבחור בן רבי משה לייב מלודז
הבחור משה יוסף ב"ר שמחה שפר מצפת
הילדה יהודית ב"ר זידיל לודמיר מצפת
ומכאן תצא הקריאה והבקשה לכל העולים מירונה, אנא הקדישו כמה דקות, ועלו על ציונם של עריריים אלו שנהרגו בהילולת הרשב"י ולא זכו להניח אחריהם זרע של קיימא, אמרו כמה פרקי משניות לזכרם, הדליקו נר על קברם, תזכו למצוות
