אמירת הקדיש, מלבד שקושרת ומקרבת את האומר לאבינו שבשמים, שמגדל ומקדש את שמו יתברך כשמבטא: "יתגדל ויתקדש שמיה רבה", בנוסף הוא גם מוקיר ומכבד ומעלה את זכר יקירו הנפטר הקרוב ללבו, שהרי בכל אמירת קדיש הוא מוקיר ומעלה את זכר אביו ואמו או כל קרוב אחר. ועוד עיקר באמירת הקדיש, שתורמת מאד לנשמת הנפטר, ומעלה אותו לגן עדן, כמו שהובא במסכת כלה: "לפי שבשעה שהבן אומר 'יתגדל ויתקדש' מתירין את המת מן הפורעניות". וכן הובא ברבינו האר"י ז'ל(שער הכוונות ענין קדיש דף טו ע"ב), שאין טעם אמירת קדיש להציל נפש המת מדין גהינם בלבד, כמו שחושבים המון העם, אלא יש בו עוד תועלת גדולה להכניסו לגן עדן, ולהעלותו ממדרגה למדרגה, ולכן יש לאומרו בשבת ויום טוב וכו".
וכה דברי רבינו בחיי (סוף פרשת שופטים): "כפר לעמך ישראל", דרשו בפסיקתא, אלו החיים שמתכפרין בממונם [בצדקה שנותנים בעצמם]. "אשר פדית" אלו המתים, שמתכפרין בממון החיים [בצדקה שנותנים החיים לעילוי נשמתם]. ולמדנו מזה, שההקדשות שנוהגין החיים להקדישם בעד המתים שיש להם תועלת למתים. וכל שכן אם הבן מקדיש בעד אביו שהוא זכות לאביו, בהיות אוכל הבן פירותיו. והוא הדין לומר קדיש או שום ברכה בבית הכנסת בציבור, וכמו שאמרו באגדה באותו מעשה של רבי עקיבא, וכדאיתא במסכת כלה", עכ"ל.
ובאליהו זוטא (סוף פרק יז): "אמר רבי יוחנן בן זכאי, פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ומצאתי אדם שהיה מלקט עצים, ודברתי עמו ולא החזיר לי דבר, ואח"כ היה בא אלי, אמר לי: "רבי! מת אני ולא חי". ואמרתי לו: "אם מת אתה, עצים הללו למה לך?". ואמר לי: "רבי! האזין לי מה שאומר לך דבר אחד, כשהייתי חי אני וחברי היינו עוסקים בעבירה בפלטרין שלי, וכשבאנו לכאן גזרו עלינו גזר דין של שריפה, כשאני מלקט עצים שורפין את חבירי וכשהוא מלקט עצים אזי שורפין אותי. ואמרתי לו: "דינכם עד מתי?". ואמר לי: "כשבאתי לכאן הנחתי את אשתי מעוברת, ויודע אני שזכר היא מעוברת, לכן בבקשה ממך הוי זהיר בו, משעה שיהיה נולד עד שיהיה בן חמש שנים הולך אותו לבית רבי למקרא, כי בשעה שהוא יאמר "ברכו את ה' המבורך" אז יהיו מעלין אותי מדינה של גהינם", ע"כ. הרי לפנינו מעשה נורא שרק הבן מסוגל לתרום לעילויו של אביו, ועל כגון זה אמרו חז"ל (סנהדרין קד ע"א):"ברא מזכי אבא". פירוש, הבן מזכה את אביו.
ואסיים במעשה נורא שהיה עד למעשה זה הגאון רבי חיים זוננפלד זצ"ל, והובא בספר "האיש על החומה" (חלק א עמוד 345) ואעתיקנו כאן: אשה מכובדת בעלת עסק מבוסס בעיר פרשבורג שבהונגריה, היתה נוהגת במשך שנים רבות מדי פעם בפעם לתרום תרומה הגונה לישיבה, בתנאי שיגידו בישיבה קדיש תמידי לעילוי נשמת אותן נשמות גלמודות שאין מי שיגיד אחריהן קדיש, והנהלת הישיבה מינתה אדם מיוחד שאמר קדיש לזכות נשמות אלו. לימים הסתלק לעולמו בעלה של אותה אשה, ומכיון שהוא ניהל את העסק עמה, פגע פטירתו בעסק, ונצטמק והלך עד שנתחסל. מצב הכלכלי של האשה הלך והחמיר, וברבות הימים נפל עליה עול נוסף, כאשר הגיעו שתי בנותיה לפירקן, וכסף מהיכן?
נשאה האשה את סבלה בדומיה, קיבלה עליה את הדין באומץ, והשלימה עם גורלה. אולם על דבר אחד לא יכלה לוותר, ולבה היה מר עליה ביותר, והכאיב לה עד מאד, זה היה ענין שמירת הקדיש, שעלול היה להתבטל מאחר שהפסיקה את תמיכתה בישיבה. פנתה האלמנה להנהלת הישיבה בבקשה להמשיך גם הלאה את שמירת הקדיש לעילוי נשמות גלמודות, עד שירחיב ה' את גבולה ותחזור לתמוך בישיבה כמקודם. נתרגשו מאד ראשי הישיבה מתום לבה וצדקת נפשה של אלמנה זו, והבטיחוה למלא את מבוקשה, לשמור את אמירת הקדיש כמו עד כה. הבטחה זו מילאה את נפשה אושר לאין קץ, וכשברק של אושר מנצנץ מעיניה הנוגות, נפרדה מראשי הישיבה ופנתה ללכת לדרכה. מעתה לא העיק עליה כל כך מצבה, ואף לא מצב שתי בנותיה שהגיעו לפירקן כבר מזמן. מאז הובטח לה ענין הקדיש לנשמות גלמודות, כמעט שלא חסר לה כלום בעולמו של הקב"ה, ובענין שתי בנותיה שמה מבטחה בה', אבי יתומים ודיין אלמנות, הרחום וחנון, שבוודאי יראה בעני בנותיה, ויזמין להן את זיווגן ואת כל צרכיהן.
בצאתה לרחוב, בא למולה יהודי ישיש בעל הדרת פנים נדירה, וזקן צח כשלג יורד לו על פי מידותיו, ובירכה לשלום. הופתעה האשה מהסברת הפנים הלבבית של הזקן הבלתי מוכר לה, הפתעתה גדלה שבעתיים בעת שהזקן נכנס עמה בדברים, תוך התעניינות במצבה ובמצב בנותיה. נאנחה האשה קשות, ושטחה לפניו את מר גורלה, ואת נפילתה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא (=מהר גדול לבאר עמוק), עד כדי שאין לה האמצעים ההכרחיים להשיא את בנותיה הבוגרות.
"מהו הסכום המשוער הדרוש לך להוצאות נישואיהן של בנותיך?" שאל הזקן.
"לשם מה חשוב לכבודו לדעת? למאי נפקא מינה?" השיבה האשה בתמהון, ונקבה בסכום המשוער.
שלף הזקן גליון נייר, ורשם הוראה לבנק המקומי לשלם לאשה את הסכום שנקבה. אולם בטרם חתם על הצי'ק הביע משאלה, הואיל ומדובר בסכום גדול מאד, רצוי שתהא חתימתו בנוכחות עדים, שיראו במו עיניהם כשהוא חותם אישית על ההמחאה, ויאשרו זאת בחתימת ידם.
נרגשת ומופתעת ממה שהתרחש, עלתה לאולם הישיבה ובקשה משני בחורים להתלוות אליה. כשראה אותם הזקן, ביקשם להתבונן כיצד הוא שם את חתימתו על הוראת התשלום, וליתר בטחון ביקש מהם פיסת נייר, ורשם עליה את חתימתו למזכרת ולדוגמא. במסרו ליד האשה את ההמחאה על הסכום הנכבד, הורה לה שתלך לפדות את ההמחאה למחרת בבקר. כל הענין נראה לאשה ההמומה תמוה ומוזר, מה ראה הזקן הזר הבלתי מוכר להסביר לה פנים כל כך?! ולהראות רוחב לב כזה עד כדי כיסוי הוצאות השאת שתי בנותיה?!. אף על פי כן נזדרזה למחרת אל הבנק, ובלב פועם ניסתה את מזלה.
כשבחן פקיד הבנק את ההמחאה, תקע באשה מבט תוהה, מסתכל פעם ופעמיים וכולו נבוך ומשתאה. תוך הבעת סימני מבוכה ביקש מהאשה להמתין, וכשההמחאה בידו נכנס לחדרו של מנהל הבנק, שהיה גם בעליו. אז התרחש משהו דרמטי ביותר… כשראה מנהל הבנק את ההמחאה צנח מכיסאו והתעלף. בבנק קמה מהומה, הפקידים ששמעו על המתרחש, הכניסו מיד את האשה לחדר צדדי, והפקידו עליה שומר לבל תתחמק, תוך חשד למעשה מרמה. אחרי שוב רוחו של מנהל הבנק, ביקש לראות את האשה שהגישה את ההמחאה לפרעון. בהכנסה שאלה המנהל בבהילות, אימתי וכיצד קיבלה את ההמחאה?.
"רק אתמול קיבלתיה מיהודי מכובד בעל הדרת פנים, ואף יש שני עדים שראו את כותב ההמחאה כשהוא חותם עליה" ענתה האשה כמתנצלת.
"האם תוכלי לזהות את האיש אם אראה לך אותו בתמונה?" שאל המנהל.
"בודאי אזהה אותו, ואין לי כל ספק שגם שני הבחורים יוכלו לזהות אותו" ענתה.
הורה המנהל להביא לפניו את תמונת דיוקנו של אביו המנוח, וכשהוצגה התמונה בפני האשה, הצביעה ללא היסוס עליו כעל האיש שנתן לה את ההמחאה. ציווה המנהל לפרוע את ההמחאה, ושיחרר את האשה. אחרי לכתה סיפר המנהל לנוכחים את פשר הפרשה המוזרה שהתחוללה לנגד עיניהם, האיש שמסר את ההמחאה לאשה לא היה אלא אביו שהלך לעולמו לפני כעשר שנים, בלילה הקודם הופיע אביו בחלומו, ואמר לו בזה הלשון: "דע לך! שמאז סרת מדרך הישר והתחתנת עם נכריה, והפסקת לשמור את הקדיש, לא מצאתי לנשמתי מנוח, עד שבאה אשה אלמונית וציוותה להגיד קדיש לזכות נשמות שאין אומרים קדיש אחריהן, וזכותה עמדה לי, שהקדיש הזה שאמרו בישיבה לפי פקודת האשה גרם עילוי ונחת רוח לנשמתי, אשה זו תופיע מחר בבקר בבנק שלך, עם המחאה שמסרתי לה לכיסוי הוצאות נישואי שתי בנותיה". כשקמתי בבקר נפעם מהחלום ספרתי לאשתי, שלעגה לכל הענין, אולם משהופיעה האשה עם ההמחאה נתאמת שאכן החלום היה אמת.
וסיים הגאון רבי חיים זוננפלד זצ"ל: "מי היו שני הבחורים? אני הקטן, וחברי רבי יהודה גרינו ואלד, עד כאן.
עמותת "שומע תפילה"
(ע.ר. 580546521)
בראשות הגאון
רבי ראובן צבי כהנא שליט"א
