המקור במשנה – את עניין הדלקת נר לכבוד המת אנו כבר מוצאים במשנה, והיא משנה מפורשת אֵין מְבָרְכִין …, וְלֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל מֵתִים, (ברכות פ"ח מ"ו) ובגמרא אֵין מְבָרְכִין …, וְלֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל מֵתִים: מאי טעמא נר לכבוד הוא דעבידא. (ברכות נג,א)

בזמן התנאים – כבר בזמן התנאים נוצר אצל יהודי ארץ ישראל הרעיון, שגם המתים צריכים כפרה. את הפסוק בתורה: כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' (דברים כ"א,ח), דורש הספרי: כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל – אלו החיים, אֲשֶׁר פָּדִיתָ – אלו המתים, מכאן שהחיים פודין את המתים לכך אנו נוהגין להזכיר את המתים ביום הכיפורים ולפסוק עליהם צדקה. (פרשת האזינו)

נשמה נקראת נר – בקשר עם מנהג זה, כנראה, נהגו בימי הביניים, שכל אחד מדליק נר אחד לכפר על אביו ואמו שנפטרו (דרכי משה לטור או"ח, תר"י. המנהג הזה התקיים עד ימינו אנו, ואחד הפוסקים האחרונים מנמק אותו כדלהלן: וזהו תיקון הנשמה, דנשמה מקרי נר, כדכתיב: נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם (משלי כ,כז), וגם המתים צריכים כפרה כדאיתא בספרי (ערוך השולחן או"ח תר"י,).

זמני ההדלקה, ומקום ההדלקה – נוהגים להדליק נר לכבוד הנפטר ולעילוי נשמתו (הנקרא נר נשמה / נר זיכרון) בביתו, או בבית האבל, משעת הפטירה עד כלות ה'שבעה', וביום-השנה לפטירתו (וכן בביקורי קברים). בדורות קודמים היו קהילות שנהגו להדליק נר כל שנים-עשר החודשים בבתי-הכנסת.

סוג הנר – יש נוהגים להדליק נר של שמן זית, ויש נוהגים להדליק נר של שעווה (ראשי תיבות: הָקִיצוּ וְרַנְנוּ שׁוֹכְנֵי עָפָר (ישעיה כו), ואם אי-אפשר – מדליקים נר רגיל, וכמו בכל מצוה אשפר גם בעניין זה למנות שליח.

הנשמה נהנית מהדלקת הנר – הסביר רבנו בחיי: הנשמה נהנית בהדלקת הנרות והיא מתהלכת בעידוני ההוד והשמחה, ומתפשטת ומתרחבת מתוך הנאת האורה מפני שהיא חתיכת אור חצובה באור השכל, ומן הטעם הזה נמשכת אחר האור שהוא מינה אף על פי שהוא אור גופני והנשמה אור רוחני זך ופשוט, ועל כן המשילה שלמה ע"ה לנר, הוא שאמר נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם. (משלי כ,כז) (רבינו בחיי שמות כה,לא)