הרה"ק רבי מנחם מנדל מויטעפסק זכותו יגן עלינו שלא הניח אחריו זרע של קיימא
היום א' אייר, יום ההילולא של הרה"ק רבי מנחם מענדל מויטעפסק ב"ר משה בעל פרי הארץ (נפטר בשנת תקמח)

הרה"ק רבי מנחם מענדיל ב"ר משה מויטעבסק זי"ע נולד לאביו מוה"ר משה בשנת תצ"ט לערך. בשנות ילדותו זכה לראות את אור שבעת הימים הבעש"ט הק' זי"ע, והיה מתלמידיו המובהקים של רבינו המגיד הגדול זי"ע. לאחר פטירתו של המגיד קיבל את הנהגת עדת החסידים בחבל רייסין. בשנת תקל"ז עלה לארץ ישראל יחד עם כשלוש מאות נפשות שנלוו עמו. בב' דר"ח אייר תקמ"ח השלים את נפשו ליוצרה ועלה בסערה השמימה ונטמן בבית העלמין שבטבריא. דברי תורתו ומכתביו הרבים נדפסו בספה"ק "פרי הארץ".

תלמיד הבעש"ט הק':
רבינו זכה להיות בהיכל קדשו של הבעש"ט הק' זי"ע בגיל צעיר ביותר, ועל ההתקרבות הרבה שהיתה מנת חלקו מסופר, כי רבינו הבעש"ט המתין בתפלת המנחה של ערב שבת עד שהגיע רבינו לתפילה. לאחר מכן סיפר לו סיפור ארוך, שבו רמז לו את כל מאורעות חייו. לימים גילה רבינו למקורביו שבין היתר הבין מאותו סיפור, כי עתיד הוא להיות בארץ ישראל. ולא נפל מדברי קדשו צרור ארצה. (כתבי ר' יוסף שו"ב פראגר מבריסק)

הערצתו לרבו הגדול מתבטאת בדברי קדשו באגרת לאנשי שלומו בחו"ל "היו היה דבר השם ביד הבעל שם ויגזור אומר ויקם, אחד היה ומהקדמונים לא קם כמוהו, ואחריו על עפר מי יקום". (לקוטי אמרים מכתב ז' וכן באגרות שנדפסו בסוף ספרו "פרי הארץ")

מלך ישראל:
הנהגתו היתה מופלאה ביותר, בבחינת מלכות ושררה, אך מבעד לגינוני המלכות שבהם התנהג בגלוי, שכנה נפש שפלה ולב נשבר, כפי שהתבטאה בחתימתו "השפל באמת". וכך העיד עליו הרה"ק בעל "תולדות יעקב יוסף" מפולנאה זי"ע, היה זה כשביקר רבינו בהיכלו בפולנאה – בטרם עלייתו לארץ ישראל – ולמרות שהגיע אליו במרכבה כדרך הנגידים והתהלך ברחבה "קיבלו הרב מפולנאה בכבוד גדול מאוד, ותלמידיו התפלאו על זה מאוד, וגם חרה להם היטב על שהוא מתנהג בגדולות".

לשאלת תלמידי ה"תולדות" את רבם "מה זה שחלק לו כבוד כל כך, היתה תשובתו כי מלך אחד נצרך לפעמים לנסוע מביתו, והיה לו אוצרות חשובים לסגולת מלכים, וסגר כל אחד בשמירה מעולה ראוי, רק דבר אחד היה לו שמאוד היה ירא לנפשו אולי בראות אנשים דבר משומר מאוד, יחפשו עצות כיצד לסתור את המנעולים ולגנוב את מחמד לבבו, לזאת עשה עצות בנפשו לחפור בור בקרקע, ולהטמין שם את מחמד נפשו, ולכסותו באשפה, ומי אשר יעלה על לבבו לנסות לחפש באשפה, כן הדבר הזה, הצדיק הזה הוא עניו מאוד, אך מפחדו כי בודאי היצה"ר יערים עליו להזיקו ח"ו על כן כסהו באשפה, ומה יותר אשפה מגיאות, על כן הוא מתנהג בגדלות, אבל באמת הוא עניו מאוד".

צדיקי דורו כיבדוהו לאין ערוך, וכאשר באותה הזדמנות ביקר אצל הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זי"ע עשה אותו צדיק הכנות רבות לקבל את פניו באמרו: הרי מלך ישראל יבא הנה, לכן צריכין להכין לקבל פניו בכבוד, כיאות לפני מלך ישראל.

בדומה לכך מסופר שרבו המגיד הגדול ממעזריטש זי"ע הסמיכו בהיותו מסתופף בצלו, וליוה אותו עד הנהר, מקום שם הכריז לפני קהל החסידים: אין מושחין מלכים אלא על המעיין. באותה שעה גילה לרבינו-תלמידו, כי יש בו ניצוץ מנשמת חזקיהו מלך יהודה. בהוסיפו, כי אין לו להתבטל בפני אף אחד בעולם ועליו לדעת כי עם מי שייפגש אי פעם בכל ימי חייו, הרי הוא גדול הימנו. (כתבי ר' יוסף שו"ב שם).

רבו זה הועידו לגדולות, כפי שסיפר קדוש ישראל מרוז'ין זי"ע לצעיר בניו הרה"ק רבי מרדכי פייבוש זי"ע מהוסיאטין – ביום הגיעו למצוות – "כי חסידי רייסין שהסתופפו בצל רבם המגיד הגדול ממעזריטש באו והתנצלו לפניו, שהדרך רחוקה מאוד ממקומם למקום רבם, וקשה לפניהם לבא בכל עת, וגם צר להם להיות ומן רב בלא מורה ורב, והוציא להם המגיד מלבוש אחד ממלבושיו, וגם חגורה ומקל ואמר להם: הא לכם החפצים הללו, ותמסרו אותם להאיש שמו מענדילי שנמצא בויטבסק, ואח"כ תוכלו להסתופף בצלו בכל עת שיהיה קשה לפניכם לבוא אלי.

נסעו התלמידים לויטבסק והתחילו לדרוש ולחקור איה מקום תחנתו של ה"ר מענדילי, ואמרו אנשי המקום לא נמצא בכאן רבי מענדילי עד אשר פגעו באשה אחת, ותשאל אותם: רבותי, מה תבקשו, השיבו לה: את רבי מענדילי אנחנו מבקשים, אמרה להם האשה כאן אין גם אחד אשר רבי יתקרי, מענדיליך סתם נמצאים פה הרבה, וגם חתני שמו מענדילי, אז הבינו כי זה האיש אשר המה מבקשים, וסרו אל ביתה ומצאו שמה את חתנה, וימסרו לו את החפצים הללו שהמגיד, ולקח את המלבוש והלביש את עצמו, וחגר עצמו בחגורה, ולקח את המקל בידו, ותיכף לא הכירו אותו כי זה הוא האיש שראו מקודם שלבש את הבגדים, ופחדו נפל עליהם". (כנסת ישראל עב, א- ב)

יודע מחשבות בני-אדם:
כשנשאל פעם הרה"ק בעל ה"תניא" זי"ע שהסתופף בצלו של רבינו – לאחר פטירת רבו המגיד הגדול ממעזריטש – על ידי רעו ועמיתו הרה"ק בעל "מאור עינים" מטשרנוביל זי"ע "במה היה כחו של ר' מענדלי האראדאקער [כך נקרא על שם מקום מגוריו האראדאק] גדול, ענה לו ה"תניא": רבי מענדלי ידע מחשבותיו של כל אדם. המשיך הלה לשאול: ומה בכך, היתה תשובתו: גם ידע מחשבות אדם במשך כל ימי חייו. המשיך אותו צדיק בשאלתו: ומה בכך, ענה שוב ה"תניא": כשר' מענדלי עבר בבית, הרגיש כל מה שחשבו בבית זה מעודו, וכל מה שעתידים לחשוב בו עד עולם, ונתפעל הרה"ק רבי מנחם נחום מטשערנביל זי"ע עד מאוד". (מגדל עוז עמ' קס – קסא, בשם הגה"ח רבי ברוך מרדכי אטינגר זצ"ל רבה של בוברויסק מתלמידיו הקרובים של ה"תניא" וראה שם נסיבות הסיפור)

אגרת הקודש למען השלום:
רבינו עמד בפרץ כאשר החלו רדיפות המתנגדים נגד תורת החסידות, ומסר נפשו לנסוע לווילנא יחד עם הרה"ק בעל ה"תניא" זי"ע בכדי להשקיט את המחלוקת, אך מעשה שטן הצליח וכלשון קדשו באגרת ששיגר בהיותו בארץ ישראל: "והנה היא דרכי מראש מקדמי ארץ ישראל הייתי חושק ומתאווה ליחד ולאחדות, אבל מה אעשה כי בינותינו המליץ היו מפיחי כזבים ודוברי שקרים נגד עיניהם להעליל עלילות ברשע אותנו לפניהם".

באגרת מיוחדת לחכמי וילנא מביע הוא צערו על המחלוקת והרדיפות: "וה' אלקים אמת הוא יסיר את המליץ אשר בינותינו המה המלשינים, מסכים המבדילים נרגנים המפרידים בין הדבקים ומשלחים מדנים בין האחים, המה היו בעוכרי ישראל, ואלו הן הגורמים בנזיקין, פיהם נעשה כל ריב וכל נגע, ועל ידם נשפך דם נפשות אביונים נקיים והכשילו את הצדיקים ההולכים לתומם, לדון דיני נפשות עד מקום שידם מגעת ותעש, והנה א-ל אלקים ה' הוא יודע, וישראל הוא יודע כי שקר ענו בנו".

לא נתקררה דעתו הקדושה עד שנשבע: "הנני עומד כהיום על אדמת קודש, והיה ה' לי לאלקים עד, בו אני נשבע, ובשמו אני נושא באם שיש בנו ובדעתי זו ובאמונתינו ח"ו שום שמץ דופי או ח"ו כפירות תוה"ק שבכתב ושבעל פה, אפילו איזה סייג וגדר מצוה נגד ה' ונגד משיחו אל יושיענו היום הזה …"

כידוע נמנעה כניסתו לבית הגר"א זי"ע, כך שלא ניתן לו להתווכח אתו, וכל ימיו היה מצטער על שלא שבר את הדלת והיה נכנס אליו, כי אילו נפגש עמו היה בא הדבר לידי גמר טוב.

העליה הגדולה בשנת תקל"ז:
העליה ההיסטורית לארץ ישראל היא זו של רבינו ועמיתו הרה"ק רבי אברהם הכהן מקאליסק זי"ע ואתם הרה"ק רבי ישראל מפלוצק זי"ע, ראשי אלפי ישראל בחירי תלמידיו של המגיד הגדול הרבי ר' בער ממעזריטש זי"ע, בראש ציבור גדול שמנה למעלה משלוש מאות נפשות.

חמשה חודשים נדדה אותה שיירה רבת נוסעים, שיצאה מרייסין שברוסיה לאחר חג הפסח בשנת תקל"ז, עברה את ווהלין, אוקראינה ופודוליה. בהגיעם למוהילב שעל נהר דינסטר נפרד מהם הרה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זי"ע בעל ה"תניא" שליווה אותם עד שם. מנמל גאלאץ הפליגו לקושטא, ומשם עשו דרכם לארץ ישראל.

בהמשך הדרך נוספו אליהם ציבור גדול מעוטי יכולת, בניגוד לאמוני החסידים שעלייתם תוכננה בתיאום מלא עם "בעלי יכולת וטובי לב: בכדי שלא יהיו למעמסה", הרי הללו "הסכילו את אשר עשו ונואלו לסמוך עצמם על זרים, והפקירו עצמם נשיהם ובניהם", אלא שלגודל הרחמנות שהיתה בלבם של ראשי העליה, הסכימו לצרף אותם ולדאוג לכל מחסורם, כפי שיובא להלן.

בה' אלול תקל"ז זכו להגיע לנמל עכו, ומשם המשיכו לעיה"ק צפת ת"ו, אותה איוו למושב להם. בחירת צפת להתישבותם נבעה לדברי החוקרים "כי לא יכלו כמובן להתישב בירושלים, שבה לא היה מקום ישוב אשכנזי גדול וגלוי, מחמת החובות הישנים מימי עלית רבי יהודה החסיד. גם בחברון לא היה מקום בתוך תחומי 'החצר' הקטנה לישוב גדול". כך שרק הגליל בא בחשבון, ובין שתי הערים צפת וטבריה העדיפו תחילה את צפת, בעקבות ההקלות שהועיד המושל החדש למתישבים בה, כתוצאה מהשפעת יועצו השר היהודי ר' חיים פרחי מדמשק.

עליה זו עוררה רושם כביר – לא רק בארץ ישראל – אלא בעיקר בארץ המוצא רייסין וליטא, לאחר שנודע שם כי בנסי ניסים הגיעו ארצה, בעוד ספינה אחת שיצאה מקרים שבים השחור טבעה בים, "בעוה"ר מגודל עין הרע, ספינה אחת נשברה, ואשר ניצלו חזרו לביתם" וראשי הציבור ביקשו כעת לעורר את חכמי ופרנסי וילנא, שיפסיקו את הרדיפות נגד החסידים, בקריאה היוצאת מהלב להשכין שלום בישראל כמובא לעיל.

על עלייתו של רבינו לארץ ישראל מהענין לציין מה שמובא בשם קדוש ישראל מרוז'ין זי"ע, שהתבטא על עצמו בזלזול, כאילו ואין לו שייכות עם ארץ ישראל בהוסיפו "הרב ר' מענדילי מויטעפסק ער האט זיך אנגיעקערט סיט ארץ ישראל (הוא היתה לו שייכות לארץ ישראל), וסיפר איך שקודם שנסע הר"מ לארץ ישראל עשה סעודה גדולה עבור שרי המלך הנמצאים בויטפסק, עיר הפלך, והמנהג של השרים לבוא אל המשתה ונשיהם עמם וכו', והעמיד הרב הר"מ אנשים צעירים מחסידים שלו וכו', והבטיח להם שלא יזיק להם וכו', ובין מאכל למאכל נכנס אליהם הרב הר"מ וישב בתוכם וסיים: אשר אין יכולים לבוא לארץ ישראל, רק כשמכוונים קודם סוד של שעיר לעזאזל, וזה כיון הר"מ בהמשתה הנ"ל".

לפנינו נפתח צהר זעיר, המאיר לנו את סוד אותה עלייה של רבינו, וממנה יתד ופנה לחידושו של הישוב היהודי בארץ הקודש, לחונן עפרה ולקומם שוממותיה על טהרת הקודש.

באגרותיו הרבה רבינו לתאר את יסורי ארץ ישראל שעברו עליהם בשנים הראשונות לישיבתם בה, בהדגישו שאין אפשרות להינצל מהם, מאחר שחז"ל השוו את ארץ ישראל לתורה ולעוה"ב שאינן נקנין אלא ביסורין (ברכות ה, א), אלא שהוא מוסיף "אבל לדעתינו סבלנו כל כך יסורים, עד שכל עובדי ה' נפטרו ביסורים שלנו וכו', כי מובטחני בה' שכבר אכלנו שני חזקה בארץ הקודש, ודי הוא לנו היסורים שעברו עלינו, בעד כל הרוצים להסתופף בנחלת ה' באמת". (אגרת א, לקוטי אמרים שם)

השפל באמת:
רבינו חתם בכל אגרותיו: השפל באמת, בהיות הענוה אזור חלציו ועטרת לראשו, ואילו הגאוה – תועבת ה' היתה שנואת נפשו כדברי קדשו: ראשונה אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה, היא הגדלות הטמאה שתטמא האדם בחייו וכו'. והנה באמנה אתי כל דרכי יסכונו להם להפיל מאתם הגדלות ולחזק השפלות בלבם". (שם אגרת ד)

וראה מה שסיפר הרה"ק רבי אהרן מקוידינאוו זי"ע (בספר "זכר צדיק") "כי הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין נ"ע הקשה מדוע היה צריך הרה"ק ר"מ מהאראדאק לחתום עצמו השפל באמת, ממנ"פ אם הוא שפל באמת איך חותם עצמו במעלה זו, ותירץ הרה"ק מרוז'ין נ"ע כי כל כך היה שפל באמת כי לא ידע כלל שהוא מעלה, ואמר כי הרה"ק ר"מ מהאראדאק הגיד כי אי אפשר לחתום עצמו השפל באמת אם לא שחבירו יוליכו בחוטמו בכל הרחובות והשווקים ולא יתפעל מזה כלל, עכ"ל הקדוש".

מרן הרמ"ח היה מספר שהרבי ר' ברוכ'ל זי"ע שלח לו דורון לאחר שכבר הגיע לארץ ישראל. והדורון היה כלי כסף. וכשהגיע הדורון לרבי מענדלי זי"ע הניחו על השולחן ואמר: לאמיר דאס אויפהייבן פאר גאט ברוך הוא, והניח את ידיו על השולחן ונתרומם השולחן באויר. וזה היה בבחינת התנופה לפני ה' ע"י הכהן בזמן שביהמ"ק היה קיים.

הרה"ק מרוז'ין דיבר מגדלותו של רבי מענדלי באופן מופלא ביותר ובהפלגה גדולה ויש הרבה סיפורים ע"כ. שמעתי ממרן הרמ"ח זי"ע שסיפר בשם הרה"ק מרוז'ין שפעם היתה בארץ ישראל איזה מחלה איומה ונפטרו רבים וטובים מבני ארץ ישראל, והיתה אסיפה מהצדיקים לחשוב מחשבות בענין זה ואיך לעצור את המגיפה, והחליטו לעשות רסן זהב לסוסו של רבי מענדלי זי"ע…

ופעם התבטא הרוז'ינער זי"ע א כפרה די גאנצע וועלט פאר רבי מענדל'ס גאלדענע קנעפ… ובוודאי היו לו כוונות גדולות בזה.

שמעתי ממרן הרמ"ח זי"ע שהספר "פרי הארץ" לא ירד משולחנו של הרה"ק מרוז'ין זי"ע. והיה אומר כי מי שמבין מה שנכתב בספר פרי הארץ, יודע לקשר חכמה עילאה וחכמה תתאה.

הרה"ק מרוזין זי"ע אמר שהרה"ק מוויטעבסק זי"ע נסע לארץ ישראל באותם הכוונות שכיוון אברהם אבינו בעת נסעו לארץ ישראל.

אחד מאנשי הקליסקער זי"ע בא לפני הרה"ק רבי מענדלי מויטבסק זי"ע, וראה איך שרבי מענדלי מתנהג בהרחבה כדרכו בקודש, אמר לו הלה, איני ירא מכם, שאני יותר חסיד ויותר למדן מכם, הגניב לו הרמ"מ ברוב ענותנותו, א חסיד קען זיין אבער א למדן ניט.

המגיד ממעזריטש זי"ע שלח את הרה"ק רבי מענדלי שיפיץ את דרך החסידות במחוז רייסין. כשחזר משם שאלו המגיד וואס האסטו געטאהן דארטן. השיבו רבי מענדלי: איך האב געטראפן צוריסענע מלבושים מיט גאנצע הערצער, און איך האב דאס איבער געניציוועט איך האב געמאכט גאנצע מלבושים און צובראכענע הערצער… [כשבאתי לשם מצאתי אנשים לבושים במלבושים קרועים אולם לבם שלם בקרבם, והפכתי את ענינם שברתי את לבם ותקנתי להם את מלבושם].

כשביקר מרן אדמו"ר הבית אברהם זי"ע בארץ ישראל בתרפ"ט היה בחג הפסח בעיר טבריה, ובאתי לחסות בצילו בימים האחרונים של יו"ט. שהיו ימי ד' וה' בשבת. ונשארתי כבר עד לאחר שבת. בשבת זו דיבר הרבי מהרה"ק רבי מענדלי וויטעבסקער ואמר שאצל רבי מענדלי היה נראה כל שבת כמי שלא היתה שבת מעולם, ולא תהיה עוד שבת אחרת לעולם. והוסיף לומר שבאמת כן הוא, ששבת זו לא היתה ולא תהיה עוד בעולם.

ואוכל להעיד שאצל הרבי זי"ע היה ג"כ אותה בחינה, כל שבת היתה הנהגתו בסגנון אחר משל חברתה, כל שבת היתה לה צורה חדשה וכמו כן כל יו"ט.

ביום ראשון כשנכנסתי להפרד לקראת נסיעתי לירושלים שאלתי לרבי אם עלי לחזור לשבת הבאה לכבוד ההילולא של רבי מענדלי זי"ע שיחול בשבת. השיב לי הרבי בהאי לישנא: ניין, דו ביסט שוין געווען דא יו"ט, נאר איידער דו פארסט קיין ירושלים זאלסטו גיין אויפ'ן ציון פון רבי מענדלי זי"ע [לא, כבר היית כאן לכבוד יו"ט, אולם לפני נסיעתך לירושלים עלה לציונו הק' של רבי מענדלי] וקיימתי את דבריו.

הרה"ק מקאליסק זי"ע הצטרף להרה"ק מוויטעבסק בעלייתו לארץ ישראל. הידידות ששרתה ביניהם היתה ללא גבול. בהלוויתו של רבי מענדלי לווה את המיטה עד לפתחו של בית החיים ובהיותו כהן לא יכל להכנס לפנים, אולם בקש מהאנשים שהיו בקרבתו שירימו אותו גבוה מהקרקע באומרו: איך וויל זעהן דעם חבר'ס פלאץ…

מרן הבית אברהם זי"ע היה אומר שאצל הציון של רבי מענדלי זי"ע אפשר לשפוך ולהשיח את הלב כמו אצל צדיק חי. (ע"כ מתוך ספר "מזקנים אתבונן" להרה"ח ר' ישראל שמעון קאסטילאניץ זצ"ל) (מתוך ספר "אוצר ישראל" להרה"ח ר' ישראל הלוי רוזנצווייג זצ"ל)

רבי מנחם מענדיל מוויטעפסק זי"ע נסע מעיר גאלאץ לאיסטאמבול, ונלוו אליו כמאה או מאתיים חסידים, על חוף הים חנו כמה ספינות חדשות שעמדו לנסוע, וגם ספינה אחת ישנה, ובחר הרר"מ לנסוע בהספינה ישנה, והחסידים לא הרהרו ע"ז, הספינה נסעה בלי מכשול עד איסטאמבול, ובעת הנסיעה ספרו המלחים שמעולם לא היה להם נסיעה שקטה כזו, רק פעם אחת כשנסע בזה הספינה רבי אלעזר רוקח זי"ע הרב מאמשטרדאם בעל שמן רוקח, אז הבינו החסידים מה ראה הרר"מ לבחור בספינה ישנה זו, כי הרגיש את הקדושה שהשאיר בה רבי אלעזר רוקח, כשנסע אח"כ מאיסטאמבול לחיפה סער הים מאד, ואמר הרר"מ רבש"ע תזכור לי בעת שנסעתי לקבל ברכת פרידה מרבי פנחס מקאריץ זי"ע, ומרבי נחום מטשערנאביל זי"ע, והרר"נ כיבד הבית ואמר שמנקה הבית לפני מלך ישראל, איך נהמו מעי בקרבי לסבול זאת (איך האב געהאט א גרימעניש אין בויך), לראות איך תלמיד הבעש"ט משרת אותי ושתקתי, זכות הזה יגן עלי להגיע לארץ הקודש, ונח הים מזעפו. (מפי הרה"ח רבי יואל אשכנזי זצ"ל)

רבי מנחם מענדל מוויטעפסק זי"ע, אמר אם יניחו לו לגור שנה אחת בעיר פקיעין, אזי יביא את משיח צדקינו, ואכן נתיישב בפקיעין, מה עשה הבעל דבר הביא זאבים על עיר פקיעין, והערביים מפקיעין אמרו שהזאבים באו מהעבירות של זה הזקן, וגירשו את הרר"מ מפקיעין. (מפי האדמו"ר מתולדות אהרן זי"ע)

פעם אחת נתעכב המשולח שהיה צריך להביא כסף החלוקה מחוץ לארץ, והחבריא קדישא סבלו חרפת רעב ממש, הוי כפנא מדלית איסר, ואחרי התפלה ישבו בביהמ"ד כי ידעו שאין להם בבית מזון סעודה אחת, ועשו שיעור ללמוד בכל יום, פעם אחת היו מודאגים מאד ונאנחו על מצבם, ושמע זאת הרבי ר' מנחם מענדל מוויטעפסק זי"ע, ואמר להם יש זמנים ביום לאכול ולשתות ולישון וללמוד, ומה לכם שאתם רעבים כל היום, אני רק בשעה שמגיע הזמן לאכול אני רעב, וכשעבר השעה אז אין זמן אכילה, ואתם רעבים כל היום, ואח"כ אמר כמדומה לי שאני רואה מרחוק על ההר שהשיירה באה וכנראה שהמשולח בא והביא מעות וכן היה. (מפי הרה"ח רבי יואל אשכנזי זצ"ל).

שמעתי מהרה"ח ר' נטע (משמשו בקודש של הרה"ק ר' יהוסף מקאסאן זי"ע) שסיפר בשם הרה"ק מקאמינקא שסיפר מעשה זו:
פעם אחת בא לפני הבעש"ט איש נכה רוח ואביון, אודות ישועה, אמר לו הבעש"ט זלה"ה שילך תחת גשר פלוני ושם יתמלא בקשתו וימצא אוצרות זהב, והלך שמה פשפש ולא מצא, פגע בו עוד איש שהיה גם כן נכה רוח וחייט אביון ועני ר"ל. ושאל אותו מה תבקש?
אמר לו את דברי הבעש"ט זלה"ה, וסיפר לו שעשה כדבריו, ובאתי הנה אבל לריק יגעתי ולא מצאתי.

השיבו החייט! הלא גם אותי ציוה הבעש"ט לילך למקום פלוני בבית פלוני ופלוני (וזה היה בית איש פלוני אלמוני אשר חיפש כאן תחת הגשר) ושם תחת התנור אמצא סימנא טבא, אבל מתרשל אני בכל לילך שמה ולחשוב עצות ותחבולות לחתור מחתרת שמה בבית איש אחר.

והיה כאשר שמע איש הלז את דברי החייט הלז, חשב בנפשו הלא הנני בעל הבית הלז, אלך לביתי ואחפש שמה תחת התנור וכולי האי ואולי, וכן נמצא, וכן היה, ומצא אוצרות זהב.

החייט הנ"ל חשב בנפשו הלא הנני כאן אצל הגשר ומה איכפת לי לחטט פה, אולי דברי האיש אשר נצטווה עליהם מפי הבעש"ט אמתיים הם, וחתר ובדק יפה יפה, וגם הוא מצא חמדת זהב וסגולת כסף, ונתעשרו למאוד.

כל אחד ואחד חשב בנפשו הלא חבירי היה לי הגורם לממון, ואיככה אוכל וראיתי באבדן ועוני חבירי אשר גרם ועשה לי כל הכבוד הזה, התיישבו בדעתם כל אחד ואחד, להוביל לחבירו צרור זהב וכסף, וכן עשו.

בדרך כאשר נפגשו איש את רעהו, נתגדלה השמחה ביניהם, ולא ידעו מה לעשות עם צרורות כספיהם אשר היה אתם, זה רצה ליתנו לחבירו וככה חבירו לו, התיישבו בדעתם כי לאחד מהם היה בן, ולהשני היה בת, והתחתנו זה עם זה ונתנו זאת לנדן ביניהם.

מאמר זה מתפרסם באדיבות ידידינו הנכבד ר' אברהם אורי ווינברגר שליט"א