מסופר על המלך האדיר נפוליון, שנקלע פעם לבית-כנסת בליל תשעה באב. כאשר הוא ראה את אמירת הקינות, את הישיבה על הארץ, את הצער והיגון והאנחה, את מנהגי האבלות, הוא התענין לדעת 'מה קרה'.
"חורבן בית המקדש", ענוהו, "על זה מתאבלים".
– "מתי חרב מקדש זה"?
– "לפני אלף וחמש מאות שנה".
– "מה? כמה? "
– "הוד מעלתו, אנו מתאבלים על המקדש שחרב לפני אלף וחמש מאות שנה".
"ככה"?, תמה בלבו אותו מלך אדיר. הוא בטח ניסה, ללא הצלחה, להזכר בהנהגה דומה לזו אצל אומות העולם. להתאבל על בית שנחרב לפני יותר מאלף שנה?!?
ואז הוא התבטא ואמר, שעם שיכול להתאבל כך על מקדש למשך זמן כה ארוך – לעם הזה תגיע בסוף גאולה, שישוב ויבנה הבית הזה מחורבנו.
אכן, זה נכון! והרי הן הן הדברים שנאמרו, שהמתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה! וספק גדול בלבי אם אותו גוי ידע עד כמה הוא כיוון במקרה זה אל האמת.

בחרנו להביא את הסיפור המיוחד והמאלף הזה בכדי לחדד את הנושא של "אהבת חינם"

חכמינו זכרונם לברכה, אומרים לנו שבית המקדש חרב בעוון שנאת חינם!
הדבר המתבקש ביותר במקרה זה, היה שעם ישראל ישקיע הרבה יותר בבעיור נגע השנאה, ובטיפוח מידת "אהבת חינם", ובכך להחיש את הגאולה השלמה ואת בנין בית המקדש.
אך משום מה אנו עדיין מבוססים בבוץ הגלות, כבר קרוב לאלפיים שנה, ונראה שלא הפנמנו ולא עשינו מספיק בשביל לאהוב יותר אחד את השני…
כשאנו מדברים על אהבת חינם, אנו מתכוונים לאהבה שאין עמה שום תנאי, אהבה ללא גבול, בדיוק כמו אמא שאוהבת את בנה התינוק, ולא מצפה ממנו לשום תמורה!
הגדרה זו מתאימה ביותר כשאנו מדברים על "חסד של אמת"!
כשאנו באים לעשות מעשה של חסד עם אחד שכבר לא נמצא אתנו, אחד שכבר אפילו לא יכול לומר לנו על כך תודה, זוהי "אהבת חינם" במלוא יופיו ועוצמתו!

לכן דווקא היום, בצום תשעה באב, כשאנו מקוננים על הבית שחרב בעוון שנאת חינם, בואו נרתם ונגביר את "אהבת החינם", ניקח כולנו חלק ב"חסד של אמת" עם אלו שלא זכו להניח אחריהם זרע של קיימא, ובכח מצוה נעלה זו נחיש את הגאולה!